לפתוח את הלב. היי כולם, בוקר טוב. ושוב הבוקר בנושא - לפתוח את הלב! כאמנים הבוחרים בדרך של יצירה, ככאלו הנמצאים בתהליך של שיקום יצירתי ובכלל, לכל מי שכמה ליצירה ורוצה שהיא תהייה חלק מחייו, אנחנו נדרשים לשאלה הזו שוב ושוב -מדוע אנחנו יוצרים? מה הקטע הנרקסיסטי הזה שלנו עם יצירה, למה היא חשובה לנו כל כך ולמה אנחנו מוכנים לעשות כל כך הרבה (תמורת כל כך מעט) כדי לקיים אותה? אנחנו נדרשים גם לשאלה - האם היצירה היא נחלתם של כולם או איזו גחמה של מעטים שרק אנו, השוטים, הוכנו בה בחוסר מזל? אני רוצה להציע ש(חלק מ) התשובה טמונה בילדות שלנו: במקום עמוק בבסיס הקיום של כולנו, אנחנו יוצרים ואמנים וכאשר ניטלת מאיתנו זכות ויכולת היצירה, אנחנו חווים מחנק ודעיכה. יש ציטוט שאני אוהב מאוד מהברית החדשה (אִגֶּרֶת שָׁאוּל הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַקּוֹרִינְתִּים פֶּרֶק יג) ואני מביא אותו כאן בשלמותו: 8 הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; 9 כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, 10 אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. 11 בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. 12 עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז - פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. 13 אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן - אַהֲבָה. ממליץ לכולם להעמיק בפסוקים האלו, כל אחד והפרשנות שלו, כי יש הרבה. הפרשנות שאני רוצה להציע היא פרשנות של יצירה. כילדים, כך נאמר כאן - חשבנו כילדים, והבנו את העולם כילדים, לכן ערוץ האהבה והיצירה היה פתוח. אך עם הזמן הדברים החלו להשתבש והובילו לערפול דרכו אנו חווים את המציאות כמו מבעד למסך (נעזוב כרגע את כל שאר הקונוטציות ל׳מראה שחורה׳ ומסך בחיינו, ל׳משל המערה׳ ואחרים). בשלב מסוים החל הסופר אגו הענק להפעיל את המכבש עלינו ו׳ליישר׳ אותנו לפי דרכו ה׳בוגרת והאחראית׳: לא לשחק באוכל, לא לשחק בקקי ולא להתלכלך בבוץ הם רק חלק מהדרכים שהמציאו המבוגרים כדי להקל על עצמם את החיים. ואילו עולם היצירה החופשי ותשוקת היצירה, נותרו כדחף מתמיד, של כל אדם, לחזור אליו בלב פתוח, משתוקק לראות שוב בצלילות את הנעשה מבעד למסך. בספר המופלא ׳הנסיך הקטן׳ מספר הכותב בפליאה מה קרה כאשר צייר פיל תחת מעטה והראה אותו למבוגרים:  הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: “כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?” לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. הַמְבֻגָּרִים יָעֲצוּ לִי לִמְשֹׁךְ יָדִי מִצִּיּוּר נְחָשִׁים-בָּרִיחִים מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ ובִמְקוֹם זֹאת לִשְׁקֹד עַל לִמּוּדֵי הַגֵּיאוֹגְרַפְיָה, דִּבְרֵי-הַיָּמִים, הַחֶשְׁבּוֹן וְהַדִּקְדּוּק. גם שם הספר ׳עליסה מבעד למראה׳ הוא לא מקרי. זה סיפור מטורף על עולם הדמיון הנמצא מבעד למראה, אליו נשאבת עליסה רגע לפני שהיא נהיית ׳מבוגרת׳ והוא מתחיל ככה: יַלְדָּה עִם מֵצַח בְּלִי עָנָן/ עֵינֵי פְּלִיאָה חוֹלֶמֶת!/ גַּם אִם בֵּינֵינוּ יַד הַזְּמַן/ חוֹמַת שָׁנִים עוֹרֶמֶת,/ אוֹר חִיּוּכֵךְ עוֹד יְלַבֵּב/ סִפּוּר פֵּיוֹת, מַתְּנַת אוֹהֵב (תרגום, רנה ליטוין) מקווה שדוגמאות מהקלאסיקות האלו (ויש עוד המון), יכולות לשכנע בקצת שיצירה היא נחלת הכלל, היא צורך פנימי עמוק וראשיתי לריפוי ואהבה, והיא לא גחמתו של אף אחד. יצירה היא חלקת אלוהים של כולנו ועלינו לטפח אותה ולגדל אותה כמו שושנה יחידה על כוכב.